שאלת פנימיה כן או לא עולה הרבה.
אז אספר לכם קצת מהניסיון שלי.

בהתחלה כשקרוב משפחה שידע על הקשיים מקרוב, זרק לי פנימיה, הדפתי אותו ואת הרעיון שלו.
פנימיה?? אני? הילד שלי? אין סיכוי!!!
היינו אז בטיפול תרופתי משולב בטיפול פסיכולוגי משמעותי, שיחד השפיעו וגרמו לשיפור משמעותי בהתנהגות הן בבית והן בבית הספר. התחושה שהאור והריפוי קרובים מתמיד הייתה מוחשית.
אני החלטתי שאני מנצחת את ה odd ויהי מה. והנה, הולך לי
אחרי כמה חודשים, הוא החליט להפסיק לשתף פעולה עם הפסיכולוג.
קשה שייכנס לאוטו. קשהה שיצא מהאוטו. יושב בטיפול עצבני. לא עושה את הטיפול בבית. מזלזל. הנסיגה הייתה מיידית ודרסטית.
התנגדות כמו של ארגון החזית העממית..היה קשוח בלשון המעטה.
הגענו למצב שהמורה של הכיתה הקטנה שלו, מתקשרת אליי ב7:50 לפנות בית ספר לבוא לקחת אותו. פאקינג 7:50! מה נסגר איתך ילד. עוד לא הספקת להתעורר וכבר קרבות. אציין, שגם המורה לא הייתה מקצועית כלל, כך שהשילוב הזה היה פחות..
ככה עברו חודשיים/3, לקראת סופשנה והועדות, והקומנדו פשוט דחף לקצה.
באחת הפגישות הפסיכולוג הציע פנימיה. הוא הסביר מה המשמעות, את היעילות ושהוא עצמו היה ילד פנימיה וכמה הרבה זה נתן לו בחייו הבוגרים. מה שנקרא, הוא פתח אצלי פתח לחשוב על כיוון שעד עכשיו הטלתי וטו עליו.
פתאום התחלתי לברר, לדבר, לשאול עו"ס חברת משפחה, להציף את הפסיכולוג.
המון התלבטויות, מחשבות. בינתיים הקשיים איתו מתרבים ומשביתים ואני בעצם מבינה עם עצמי תובנה משמעותית:או שאני בוכה עכשיו, או שאני בוכה אח"כ.
אם משאירה כמו עכשיו (כדור+טיפול+ביה"ס) אז מה שהיה הוא שיהיה.
אם מחליטה לשנות לפנימיה, יש מצב אנחנו מתקדמים.אם לא ננסה, לא נדע.
הימרתי על הפנימיה. לא האמנתי לעצמי, אבל הרגשתי שאין ברירה.
בתהליך עם עצמי, יחד הפסיכולוג ובשיתוף הילד ובהכנה מלאה, שלו, שלי, ושל שאר בני הבית (כולל סבים וסבתות) עשינו צעד ובשנה שלאחר מכן, הוא נכנס לפנימיה.
פנימיה ייעודית להפרעות התנהגות עם יכולת הכלה, יכולת טיפולית מדוייקת, יכולת כלכלית, עם צוות מגובש חינוכי ייעודי ועוד המון דברים.

היום, שנתיים אחרי ועם קורונה אחת באמצע, יכולה להגיד שבכיתי נכון.. הרווחתי את הילד שלי!המעטפת 24/7 שהוא מקבל עשתה פלאים.
מעטפת שאנחנו כהורים, לא ממש יכולים לתת בגלל כל מיני סיבות (עבודה, עוד ילדים, לחצים, יכולת כלכלית, הרגישות שלנו כהורים, זמן וכו').אה.. ועוד משהו- כל הסטיגמות, תשליכו לפח הקרוב לביתכם..

מה צריך לדעת?

המסלול שלנו עבר דרך הרווחה.
חשוב מאוד לדעת מה אתם מספרים להם מאחר ובסהכ מדובר באנשים שזו העבודה שלהם ולא הילד שלהם.
כמו גם שהם לא חיים odd בבית שלהם, אלא רק ממה שהם שמעו. לכן, רצוי מאוד להסביר להם מה זה אומר odd ותשימו לב שלא בטעות יאשימו אתכם באלימות כנגד הקטין.

החלטתם פנימיה? תבקשו את הכי טובה שיש שמיועדת לבעיה הזו. תבדקו הכל על הפנימיה. גם בגוגל. (תתפלאו אבל יש שם ביקורות ויש כתבות וגם בפייסבוק יש בדרכ דפים פעילים ואפשר להבין מהם על הפעיליויות בפנימיות).

חיי היום-יום
תשאלו על הצוות ועל ההסמכה שלו, איזה טיפול הילד יקבל, שם הרופא המלווה, מה לו"ז היום של הילד? מה קורה בלילה? מי שומר בלילה על הילדים בביתן? כמה ילדים בביתן? כמה אנשי צוות? כמה ילדים בחדר? איזה חוגים יש להם אחה"צ?
ארוחות- מי מבשל? אוכל ביתי/תעשייתי? איך יוצאים הבייתה? כל כמה זמן? מה קורה בהסעות? מי מלווה?
כל מה שעולה על דעתכם.

דרכי טיפול-
לבקש לדעת את התוכנית ההתנהגותית, מה קורה אם ילד מתפרע? לבקש לדעת מי התרפיסט שיהיה לו וטלפון ישיר אליו ויותר מזה, לבקש להיות חלק מהטיפול כהורה- אפשרי גם טלפונית או בזום (שהרי הטיפול יהיה שלם וטוב יותר אם גם אנחנו ההורים נהיה חלק ממנו).
בדרכ, טיפולים רפואיים, חייבים הסכמת הורים. גם בדיקת דם ואפילו אקמול.

בית הספר
איפה בית הספר נמצא? איך הילדים מגיעים אליו? מה התוכנית בבית הספר?
האם יש ליווי רגשי בבית הספר? מה גודל הכיתה? האם המורים בעלי תעודה של חינוך מיוחד?

חשוב מאוד!!
לברר מה רמת התקשורת בין בית הספר לפנימיה. ומה רמת התקשורת של בית הספר עם ההורים.
התקשורת עם הפנימיה אמורה להיות נגישה, אם זה עם המדריכים או עם העו"ס וכך גם עם בית הספר.
שהכל יהיה פתוח ונגיש לכם כדי להיות מעורבים ועם אצבע על הדופק.

יש כל מיני סוגי אוכלוסיות בפנימיות, והם תמיד שמחים לקבל ילד עם הורים מעורבים, אך יחד עם זאת לפעמים קשה להם עם זה והם לא רגילים לתקשורת עקבית עם ההורים, אבל הם יתרגלו וישתפו פעולה, כי המטרה שלהם היא גם להבריא את הילד.

דבר חשוב נוסף, תהליך בפנימייה הוא מינימום שנתיים. שנה ראשונה- הסתגלות של הילד. שנה שנייה- התעמקות בטיפול.
זה המינימום. אז תבדקו גם את זה.

מניסיוני האישי, עם כל הקושי, הצער וכמות הדמעות שלי, הפנימיה עשתה לו טוב וגם לכל המשפחה. הילד מגיב יותר מאופק, הodd בשליטה והכי חשוב שהגענו לגיל ההתבגרות ולא איבדתי אותו בדרך והעתיד נראה רגוע יותר מתמיד.